תולדות חייו - פרטים כלליים
יעקב מאיה נולד בטורקיה בשנת 1936 בעיירה סילברי שליד איסטנבול.
הבן הבכור לאברהם ואסתר מאיה, אחיהם הבכור של זהבה ויום טוב.
בשנת 1943 עלו בני המשפחה לארץ ברכבת דרך סוריה ולבנון
הם השתקעו במרכז הארץ וסבלו מקשיי קליטה ושפה וחיו בדלות רבה.
בשנת 1955 התגייס יעקב לחיל השריון-חטיבה 7 גדוד 82
תחת פיקודו של המ"פ הנערץ משה בריל (האלוף בר כוכבא) השתתף בקרב המפורסם על כיבוש סכר הרואיפה.
הקרב עצמו ייזכר כאחד הקרבות ההירואים של חיל השריון וחטיבה 7, בו עוצבה תורת הלחימה של חיל השריון, כחיל מסתער ולא עוד כחיל מסייע.
על חלקו בקרב קיבל את עיטור העוז כאשר מתוך פלוגה שלמה שנפגעה, רק הטנק של יעקב, של המ"פ בריל, והזחל"מ של אוריאל הסמ"פ, הצליחו לבסוף להיכנס למוצב סכר הרואיפה ולכבוש אותו.
מאוחר יותר יעקב המשיך להתקדם בשירותו הצבאי כאשר סיים קורס קצינים הפך למ"מ טנקים והשתתף בהגנה על עבודות ייבוש עמק החולה, שם נפצע מרסיס פגז אוייב, תוך הפגנת אומץ לב, דוגמא אישית וקור רוח.
לאחר מכן פרש מהצבא והצטרף לאביו כדי לעזור לו לבסס את העסק המשפחתי.
תוך כדי התחתן עם אשתו הראשונה טובה ולאחר זמן קצר נולד בנם הבכור אבי.
המשך פעילותו הצבאית נמשכה בשירות מילואים,כאשר נקרא לצאת לקרב שוב במלחמת ששת הימים- שנת 1967.עתה היה סרן צעיר מ"פ טנקים, שוב בחולות סיני, לאחר הצלחה במלחמה הועלה לדרגת רב סרן, ויותר מאוחר שימש כמפקד פלוגת סיור של חטיבת המילואים שלו.
במהלך מלחמת ההתשה נקרא לפקד על אחד המעוזים שבתעלה, ולאחר מכן נתמנה לקצין אג"ם באגד תחזוקה באוגדה 252
ערב מלחמת יום הכיפורים-שנת 1973, נולד בנו השני דורון, אולם יעקב לא זכה להיות נוכח בברית, שכן הקרבות פרצו, ומייד נשלח לחזית סיני.
במהלך המלחמה חצה עם אוגדתו (252 של קלמן מגן) את תעלת סואץ והגיע עד לקילומטר ה-101 מקהיר, מקום הדיונים על שביתת הנשק.
עם שכוח הקרבות חזר יעקב לאזרחות וביסס את המפעל המשפחתי יחד עם אביו ואחיו הצעיר ונחלו הצלחה יפה במעשיהם.
תוך כדי, סיים בהצלחה רבה קורס מג"דים במילואים, תחת הדרכתו של מורו ורבו משכבר, משה בריל-בר-כוכבא, לאחר הקורס הועלה לדרגת סגן אלוף, ומשמש כסגן מפקד באגד של אוגדה 252.
לרוע המזל טובה, אשת נעוריו חלתה במחלת הסרטן הנוראית ונפטרה, כאשר היא מותירה משפחה אבלה והמומה, אבא ושניי בנים צעירים.
לאחר שנים מספר, עודו אבל על אשתו טובה, נישא יעקב בשנית לעידית, והמשפחה עברה לגור ברמת השרון. (שם התגורר עד יום מותו)
השנה 1982 ומלחמת לבנון פרצה, יעקב שוב נקרא למלחמה, החמישית במספר, סא"ל במילואים, סגן מפקד אגד באוגדה 252, תחת פיקודו של עמנואל סקל.
בפעם הראשונה דאגתו היתה כפולה שכן בנו אבי, נלחם אף הוא באותה גיזרה, בחיל התותחנים.
עם סיום המלחמה נולדה בת חדשה למשפחה, עדי, מאשתו השנייה עידית, והוא הוסיף לשמה גם את השם אסתר, על שם אמו שנפטרה זמן קצר לפניי כן.
לאחר כמה שנים סיים יעקב את שירותו הצבאי לתמיד כשהוא עונד על כתפיו דרגות סגן אלוף, אחריי 5 מלחמות, ושנים רבות של שירות קרבי, בהן סיים קורס מ"פים ומג"דים וקיבל את עיטור העוז על חלקו באותו קרב מפורסם לכיבוש סכר הרואיפה.
אך בזאת לא תם תפקידו, הוא המשיך להרצות לפניי חיילים בקורסי השריון, בגדודים המבצעיים, ופו"מ את מורשת הקרב שלו בהתנדבות ונמרצות בכל מקום אשר נקרא אליו.
שנת1991- בן נוסף נולד למשפחה, ושמו יונתן, כשמו כן הוא, אלוהים נתן בהפתעה ילד טוב ונחמד, בן זקונים, ילד של האלהים.
אותה העת, יעקב בן 55 , ופותח מפעל חדש לייצור ארונות חשמל, ומשקופים ממתכת לענף הבנייה. הזמנים ימי העלייה הרוסית הגדולה, ויעקב כבעל מפעל עוזר בשניי תחומים, האחד קליטה של עשרות עובדים שהגיעו ממדינות חבר העמים, והדבר השני ייצור מוצרים שכה חיוניים לבנייתן של אלפיי הדירות החדשות של העולים.
שנת 1994- נפטר אביו אברהם, אביו הנערץ, שאהב כל כך, שותפו לדרך ולעשייה שראה בו דמות למופת ונתן לו את הכוח, ההשראה והאמונה בכל מעשיו ודרכו. אביו היה הדמות הדומיננטית ביותר בחייו, ליווה אותו, והשפיע עליו יותר מכל איש אחר.
בשנת 1998, יעקב מוזמן לעצרת חגיגית בלטרון, לציון 50 שנה להיווסדה של חטיבה 7, יעקב מוזמן כלאחר כבוד לבימה, כנציג דור מבצע קדש (1956), לספר את סיפור הקרב שלו על סכר הרואיפה , מאחוריו ניצב בגאון טנק השרמן הישן והותיק שלו מהקרב ההוא.
שנת 2000- לאחר שנים של התמודדות עם אבל על מותם בטרם עת של אשתו, אמו, אביו ואחיו הצעיר, עת שמחה למשפחה, יעקב משיא את בנו הבכור אבי לעינת, וכעבור כמה שנים נולדות נכדות יפיפיות ונחמדות אריאל ואלמה.
שנת 2006- דובר צה"ל מפיק סרט לציון 50 שנה למבצע קדש, "לא אגדה רעיי", יעקב נקרא לצילומים יחד עם חברו ארבלי לפלוגה, לתאר ולגולל את סיפור גבורתם בקרב לכיבוש סכר הרואיפה. בסרט שאורכו כשעה, מתוארים מהלכים של המלחמה, וקרבות מפורסמים אחרים, כגון קרב "המיתלה" המפורסם, ע"י לוחמים מעוטרים נוספים מהמלחמה .
קטעים מסרט זה, המגוללים את סיפור "הקרב על הסכר" מפי יעקב וחברו ארבלי, מובאים כאן באתר ההנצחה לזכרו.
בשנת 2007 -יעקב מסיים לכתוב את ספרו "עוז ומלאך לימיני", ספר אוטוביוגרפי אשר מגולל את קורות חייו. כאילו ניחש את מותו והשאיר לנו, משפחתו, וחבריו את סיפור חייו ההירואי המדהים, ואת מורשתו המפוארת לבניין ותקומת המדינה.
בספרו שואל יעקב האם היה זה רק עוז? או שמא זה, היה מלאך לצידו, שדאג לכוון ולשמור עליו פעם אחר פעם מן המוות.
פרקים נבחרים מספרו "עוז ומלאך לימיני" מובאים כאן באתר להנצחתו.
יעקב, איש העולם הגדול, ביקר במשך שנותיו במדינות רבות ברחבי העולם, הן לרגל טיולים עם המשפחה והן לרגל פיתוחו ושגשוגו של המפעל המשפחתי. בין היתר ביקר באמריקה, אירופה, אפריקה, המזרח הרחוק ועד יפן הרחוקה. תמיד היה איש של עשייה, בעל תושייה בלתי רגילה ורעיונות מקוריים ומבריקים, קראו לו יעקב בעל החלומות...
בתחומים של מדע וטכנולוגיה, אף על פי שלא תמיד היה לו את הידע הנדרש, היה לו את החזון והנמרצות לדחוף דברים, להגשים ולבצע את המשימות עד תומן.
התעניין מאוד בפוליטיקה ואקטואליה, אף על פי שמעולם לא נטל חלק. את מלוא מרצו השקיע במשפחתו, ילדיו, נכדותיו ובמפעל המשפחתי שהקים עם אביו.
את כל פועלו תמיד עשה בדרכי נועם ויושר, צניעות ענווה והגינות, ללא יוהרה, ללא משוא פנים, מתוך הקרבה עצמית ונתינה גדולה למען משפחתו ארצו ומולדתו.
אותנו ילדיו, לימד לחשוב באופן יצירתי, לנסות, להעז ולנצח... גם אם באמצע הדרך ישנן מהמורות, תוך כדי שימוש במשפט שליווה אותו כל חייו "אין מצבים נואשים, יש אנשים נואשים"
עד יומו האחרון שימש כמנכ"ל הנערץ והבעלים של מפעל מתכת- מ.עדי (על שם בתו עדי) מפעל מתכת מתקדם ומשגשג המשלב טכנולוגיות לייזר חדישות, לצד תעשיות מתכת מסורתית.
נפטר באחת בעת בילוי משפחתי בים המלח, בן 73 במותו.
אבן מונחת לזכרו במצפה זוהר מעל ים המלח-מקום מותו.
השאיר אחריו אשה, אחות,ארבעה ילדים ושתי נכדות.
יהי זכרו של האיש היקר והאהוב הזה ברוך !!!
גיבור ישראל אוהבים אותך לעד...
